לפני כמה ימים התכתבתי עם בחורה מהממת שהתחילה אצלנו טיפול, היא שיתפה אותי באכילה רגשית שהיתה לה ביום שבת. היא סיפרה לי שבימי שבת חוזר על עצמו הצורך שלה ל ״פסטיבל״ מול אוכל למרות שהיא מנסה לאכול בצורה מסודרת בשבתות בבוקר. מהר מאוד היא מתחילה לנשנש ממה שהיא לא רוצה לאכול, אוכלת את ״השאריות״ של הילדים והאכילה הרגשית מתעצמת עד כאב בטן מאוכל.
שאלתי אותה על האפשרות לתת מקום לרצון שלה ״לחוות פסטיבל מול אוכל?״ שאולי מלכתחילה, צריך לכבד את הרצון לאכילה יותר חופשית, ורסטילית, מגוונת ביום שבת, כמו שיום שבת נראה שונה משאר הימים.
היא אמרה שהיא מצד אחד מבינה, ומהצד השני : לא מבינה איך תירד ככה במשקל?! הרי אם תיתן מקום ״לפסטיבל״ שיש בתוכה, איך המשקל שלה ישתחרר? כי יש ״מתמטיקה ברורה״. וזה בדיוק מה שהסברתי לה : אין מתמטיקה ברורה. המתמטיקה שאת הולכת איתה לא עובדת.
הסברתי לה שהמתמטיקה הזאת גורמת לה ללכת ״שבויה״ אחרי האכילה שתביא אותה [כביכול] לגירעון קלורי אבל בסופו של דבר, המתמטיקה – לא עובדת.
עובדה, היא כל שבת מוצאת את עצמה עם כאב בטן מאכילה. כי היא מפצה, אוכלת יותר, מרגישה חסך.. אז מבחינה מתמטיקה : היא אכלה יותר.
אבל ברגע שהיא תיתן מקום לרצון הזה ״לפסטיבל״ שיש בתוכה, היא תגלה שאפשר לאכול בצורה כיפית – פנקייק / בורקס/ חלה או לא משנה מה, בכמות שתהיה לה נעימה, לא כמות שתיקח לה אנרגיה אלא שתיתן לה אנרגיה.
היא תחליט מה מתחשק לה לאכול כשתתבונן *בעצמה* ולא בדבר חיצוני כמו קלוריות/ מתמטיקה.
וכל הדבר הזה יגרום לה לאכול פחות, לא לסיים את שבתות עם כאב בטן, עם כעס עצמי, עם באסה על האכילה. ואז היא גם תוכל לרדת במשקל,אז המתמטיקה מול אוכל -תוכל גם לעבוד בצורה נכונה:)
תזכרי את הסיפור הזה, תני לעצמך הזדמנות למתמטיקה אחרת
